Gonzo02

יוצא לי לחשוב לא מעט על איך דברים צריכים להיראות בחברה שלנו. לרוב זה לא פשוט להסביר את זה או לסכם את זה בכמה משפטים, אבל לפעמים מוצאים משהו שמבטא את הכל היטב ובקצרה. אני חושב שהקטע הזה הוא דוגמה מצויינת לכך.

אני מאד מתחבר לרעיון הזה – שלפעמים צריך לעבוד קשה בשביל דברים, אבל זה טוב שזה קשה. זה חשוב להרגיש את העבודה ולהרגיש את הסיפוק ממנה. אבל הצד השני הוא שלפעמים זה היה שונה לחלוטין אם זה היה קצת יותר קל. לא מדובר פה על ארוחות חינם או צ'ק פתוח להצלחה. מדובר פה על עיגול פינות, על לתת לאנשים את מרווח הנשימה שהם צריכים כדי לעשות את כל מה שהם יכולים. ואולי זה בדיוק מה שהחברה צריכה לתת לכל אחד מהחברים בה.

זה כיף להסתכל על סטטיסטיקות לפעמים. כפי שחלקכם יודעים, אני וכמה חברים מחזיקים אתר על אבודים – אבודים.קום. אנחנו מצלמים וידאו בלוג שבועי שבו אנחנו מפרשים את הפרק. כמובן, זה לא תמיד פשוט – גם אם נתעלם לשניה מבעיות הלו"ז של חמישה אנשים שגרים ב-3 ערים שונות וחלקם חיילים, לא תמיד אנחנו נמצאים במצב שיש מה לומר והפרק מעניין. זה יוצר תנודות במתי אנחנו מעלים פרקים, כמה פרקים אנחנו מעלים, וכמה זה מעניין אנשים. במקביל, יש תנודות במספר הכניסות לאתר שלנו. מה שמעניין זה שהכניסות לא תלויות רק במה אנחנו מקליטים או אומרים, אלא גם בפרק עצמו – פרקים טובים יותר גורמים לזרימה גדולה יותר של קהל גם כשאנחנו מתעכבים עם הפרקים – זה קרה אתמול, כשהיה לנו את הפיק השני הכי גדול השנה בעקבות פרק מוצלח למרות שלא העלינו שום דבר מלבד תגובה מידית (אם כי, מצד שני, התגובה המידית שלנו הייתה עשויה היטב, וגם גררה לא מעט תגובות חיוביות).

אני נהנה מלראות את המאמצים שלנו, בשילוב עם מאפיינים כמו "כמה טוב היה הפרק של השבוע", משפיעים על הטרנדים של הכניסה לאתר. אני תוהה אם זה כלי לחיזוי – אני אבדוק בשבועות הבאים ואראה אם אכן, פרקים חזקים מביאים לנו יותר מבקרים, תגובות וכו'. שווה גם להתנסות עם תגובות מידיות שבנויות יותר טוב ולראות אם זה גם משפיע, ואולי אפילו מצליח לעורר דיון פורומים קל. בכל מקרה, הנה הגרף שגרם לי לברבר על בירבורים אחרים (אפשר ללחוץ על התמונה כדי לראות אותה בגודלה המלא):

חשבתי שהגיע הזמן להתניע את הבלוג הזה כמו שצריך, והגעתי למסקנה שדרך מצויינת לעשות את זה היא באמצעות תקיפה ישירה של משהו שמכעיס אותי וקיבל קצת תשומת לב בפייסבוקים ובאינטרנטים לאחרונה. על צייטגייסט שמעתי מחבר טוב שלי, והתווכחנו עליהם הרבה, ולאחרונה הבנתי היטב מה הבעיה שלי איתם ואיך זה קשור לדברים יותר חשובים, כמו למשל "התעוררות". למי שלא מכיר, צייטגייסט היא "תנועה" (נגיע למשמעות המרכאות עוד רגע) רעיונית, שמגדירה את עצמה כזרוע האקטיביסטית של The Venus Project, שהוא פרוייקט שבאופן בסיסי מציע שנשנה את השיטה הכלכלית לכלכלה מבוססת משאבים שלא בנויה על מחסור (באופן כללי, מרקסיזם של המאה ה-21, כאשר המטרה היא להחליף את אמצעי הייצור).

המשך לקרוא קטע זה »

בשבוע שעבר התקיימה באוניברסיטה העברית הפגנה נגד הצמצום המשתק בפקולטה למדעי הרוח. הטוקבקים הרבים לכתבות השונות שסיקרו את ההפגנה לא הפתיעו אף אחד: "לכו תלמדו מקצוע"; "תשיגו עבודה"; "פרזיטים" וכן הלאה. נראה שאכן, חלק גדול מהציבור (או לפחות מהציבור הרועש) בישראל מאמין שהלימודים באוניברסיטה נועדו כדי ללמוד מקצוע. זו תפיסה מוטעית שצריכים לתקן.

בהרצאה המצויינת שלו בטד, מספר קן רובינסון על בעיה מרכזית בהשכלה הגבוהה בימינו: עד לפני כמה עשורים, אם היית בעל תואר, הייתה לך עבודה, וכמו שהוא אומר – "אם לא הייתה לך עבודה, זה כי לא רצית אחת". וזה אכן היה המצב – האוניברסיטאות היו יוקרתיות ורק בעלי האמצעים, או אנשים שהצליחו להשיג מלגות הצטיינות כאלו או אחרות, הצליחו להשיג תואר. אדם בעל תואר היה אדם מכובד שאפשר לערוב לכך שהוא יוכל להתקדם בחיים. אבל כיום זה כבר לא המצב – ההשכלה הגבוהה, בעוד שהיא לא נגישה לכל השכבות, הפכה לחלק כמעט מובן מאליו בחייהם של חלק גדול מהצעירים. בישראל ראינו את הגידול המהיר בשוק ההשכלה הגבוהה בתחילת שנות ה-90 עם פיצוץ האוכלוסין של המכללות. בכל העולם, תואר ראשון הופך לפחות ופחות בעל משמעות, ויותר לתנאי הכרחי אך לא מספיק לקבלת עבודה איכותית. בוגרי התואר הראשון מציפים את השוק ומתחרים על מספר מקומות עבודה שלא גדל בקצב שאפילו מתקרב לגידול בבעלי התואר הראשון הרלוונטי שיוצרים לשוק.

מעבר לכך, האוניברסיטאות שלנו לא באמת מלמדות מקצוע. יש יותר מכללות מקצועיות שעושות את זה, אבל גם שם זה לא תמיד המצב. במידה רבה, האוניברסיטאות מכשירות פרופסורים, ולא אנשי מקצוע. שלוש שנים של תואר במדעי המחשב לא שוות קורס תכנות של חצי שנה, מהסוג שכל מי שמתגייס ליחידות התכנות של צה"ל עובר. לבעלי תואר יש הרבה ידע תיאורטי ומעט מאד ניסיון פרקטי. במידה רבה, רוב הסטודנטים במערכת ההשכלה הגבוהה משקיעים 3 שנים מחייהם בלמידה של דברים שלא יעזרו להם בהמשך חייהם.

הגזמתי, האמת. מה שלומדים באוניברסיטה הוא כן כלי יעיל לחיים, אבל לא מהסיבות שכולם חושבים שהוא. רוב הסטודנטים לא לומדים מקצוע – הם לומדים להרחיב אופקים. זה נשמע פלצני ולא מוגדר היטב, אבל רק בגלל שזה באמת פלצני ולא מוגדר היטב. מה שאני פה מתחבר שוב למה שאמר קן רובינסון בהרצאה שלו (באמת, אתם חייבים לצפות בה). אנחנו חיים בעולם שמשתנה בקצב מטורף. המערכת כיום לא בהכרח מסוגלת להכשיר אנשים למה שהולך לקרות בעוד שנתיים, חמש או עשר. בהתאם, הערך של המידע הקונקרטי שמלמדת המערכת יורד עוד יותר – לא רק שכל סטודנט לומד את אותו הדבר כמו אלפי אחרים, ונכנס לשוק תחרותי עם היצע עבודה שגבוה בהרבה מהביקוש, הוא גם נכנס עם ידע שיכול להיות שלא יהיה רלוונטי בעוד כמה שנים, וגם ככה את רוב ההכשרה שלו הוא ישיג במהלך העבודה.

בדיוק בנקודה הזו לימודי מדעי הרוח מפגינים את הגמישות הגבוהה ביותר. תלמיד למדעי הרוח לא לומד רק עובדות, ידע או שימוש בכלים ספציפיים. הוא לומד להרחיב את האופקים, לחשוב בעצמו, לפתח יכולות אנליטיות ודרכי חשיבה חדשות. כמובן, זה נכון גם לעוד תחומים באוניברסיטה – מעט מאד תחומים לא נותנים לסטודנט כלים חדשים מאיזשהו סוג – אבל מדעי הרוח (והחוג למתמטיקה) מצליחים, לדעתי, להוביל את התחום הזה. תלמידים מהפקולטות למדעי הרוח יכולים להוביל את המחשבה היצירתית לפתרון הבעיות שעומדות בפנינו, בתחומים שהם מעבר לטכנולוגיה ומחשבים. יש לנו הרבה בעיות להתמודד איתן, והדרך היחידה ללמד אנשים להתמודד איתן היא באמצעות חינוך ליצירתיות ולפתיחות אופקים.

אז אסור לסגור את הפקולטות למדעי הרוח. אם החברה שלנו הייתה מורכבת רק מבוגרי מדעי המחשב ומנהל עסקים, היא הייתה קורסת על עצמה. אם הפקולטה היחידה הקיימת הייתה הפקולטה למדעי הטבע, היינו מביאים קדמה טכנולוגית לחברה רעועה ומתפרקת של אנשים שיודעים ללמוד יותר ויותר על פחות ופחות, אבל לא להסתכל לצדדים ולהתעניין בדברים שאינם חלק מחלקת העולם הצרה שעליה הם בחרו להתמקד. אי אפשר להתייחס להשכלה הגבוהה כפס ייצור לעובדים – כי האוניברסיטאות לא מלמדות מקצועות לחיים. הן מלמדות דרכי חשיבה ומעודדות סקרנות, הן מלמדות אנשים איך ללמוד בעצמם, והן מלמדות אותנו שהעולם הוא לא רק עולם של עבודה, אלא עולם פתוח הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. אם נסגור את הפקולטות למדעי הרוח, אף אחד לא יכול לערוב לכך שהחברה שלנו תשרוד את הטלטלה.

לאחרונה, בעיקר בעקבות קמפיין ה"עד כאן" שמתפרש על כל כתבה שלישית ב-NRG, התחלתי לחשוב הרבה על הרעיון של לכתוב על נושאים בוערים. למשל, הכתבה האחרונה שלי במקו, שאני מאד אוהב, מדברת הרבה על לעשות ועל לקחת אחריות, אבל תכלס, זה לא באמת עוזר. כמו ש-NRG יכולים לומר "עד כאן!" במשך שנתיים וזה לא יעזור בשום דבר, כך גם הכתבה הזו היא לא מה שתשנה משהו בפני עצמה. מצד שני, יכול להיות שהכתבה הזו כן תזיז איזה משהו קטן בראש של מישהו, ותגרום לכך שבפעם הבאה שתהיה לו הזדמנות, הוא יחליט לנצל אותה ולשנות משהו. אי אפשר לדעת.

אז בעצם, זה מעלה את השאלה אם להיות אקטיביסט כותב זה בכלל אפשרי. כמה אפשר לשנות דברים באמצעות טקסטים? כמובן, יש כל מיני מקרים נדירים של טקסט מהפכני שמשנה את העולם, אבל גם אז – אלה לא דברים שקורים בוואקום. טקסט אחד באתר אחד לא יעשה את ההבדל. אם הוא מצוין, הוא יופץ ואז יכול לקרות משהו – אבל מעשים יעבדו הרבה יותר טוב ממילים (ולא סתם יש את הפתגם הידוע).

מצד שני, אחרי שחושבים על זה קצת, גם מעשים לכשעצמם הם לא הדבר הכי יעיל. הפגנה ענקית שאף אחד לא כותב עליה היא הפגנה מיותרת – לפחות מלבד יוצאי דופן כמו הפגנות של מאות אלפי אנשים. אבל במקרים כאלה, האנשים האלה גם ככה האמינו במה שהם מפגינים עליו – אם אף אחד אחר לא שומע על זה אחר כך, זה לא יעזור. במצב של וואקום, יש מעט מאד דברים שניתן לעשות שיעבדו בלי שיכתבו עליהם ובלי שהם יופצו לקהל הרחב.

המסקנה הפשוטה, אם כך, היא שהדברים האלה משלימים זה את זה. זה חלק ממה שאני נהנה ממנו בכתיבת דברים עבור התעוררות: התעוררות זה גוף שמתמקד בעיקר בעשייה. אפילו יצא לי לשמוע אנשים שאומרים "אנחנו כל הזמן עושים ואף פעם לא מדברים". ובאמת, זה משהו שחסר שם. לרוב המהפכות הגדולות התלווה, מלבד המעשים המהפכניים, גם גל של כותבים ושל הוגי דעות שמלווים אותן. הדיבורים (או הכתיבה) והמעשים משתלבים היטב זה עם זה. כל אחד מגביר את כוחו של השני. אם אני כותב כתבה על לקחת אחריות, ומישהו מושפע ממנה קלות, אולי הוא לא יצא לרחוב בעצמו – אבל כשמישהו מהתעוררות יבוא לגייס אותו, הוא יצטרף יותר מהר. ובהתאם, תמיכה תקשורתית רחבה לפעילויות הרבות של התעוררות תחזק את המומנטום שלהן, ותחזק את התנועה על כל פעילויותיה.

וזה, כמובן, הפוסט הראשון שאני כותב כאן. בתקווה יהיה לי יותר ברור מה לכתוב פה בהמשך – ואני עובד על עוד רעיונות ברגע זה ממש. נעים להכיר, ושתהיה לכולנו שנה טובה!